שלושים ושמונה רשימות על פתקי ההצבעה, עשרה ימים לבחירות, ודניאל רוצה שמישהו פשוט יגיד לו מי בעצם רץ.
וזה הוגן, כי חצי מהשמות על הפתקים האלה לא היו קיימים לפני שנה וחצי.
הוא קורא לזה מבלבל, והוא ביקש את זה כפרק הראשון מתוך שלושה. היום זו רק המפה. מי השחקנים, מי התאחד עם מי, מי נעלם, ואיך החשבון עובד בליל הבחירות. המדיניות תגיע בפעם הבאה, ואחר כך פרק שלישי שבו נשים את כל זה מול מה שבאמת חשוב לדניאל, ולבקשתו, נגיד לו איך היינו מצביעים במקומו.
ואני כבר לחוץ מזה.
זה הלחץ של שבוע הבא. היום אתה רק צריך לדעת מי זה יועז הנדל.
אני יודע בדיוק מי זה יועז הנדל.
ואתה תספר לי בכל מקרה.
אחר כך. קודם התאריך, כי הוא מסביר הרבה. מדובר בעשרים ושבעה באוקטובר, יום שלישי, וזה התאריך המתוכנן. הכנסת השלימה את ארבע השנים המלאות שלה. המכון הישראלי לדמוקרטיה מציין שהפעם האחרונה שבה ישראל קיימה בחירות במועדן הייתה באלף תשע מאות שמונים ושמונה.
הבחירות הראשונות במועדן מזה דור, ועדיין הן הצליחו להרגיש כמו בחירות בזק.
באביב היו הצעות חוק לפיזור, אבל הן היו מקדימות את המועד רק בכמה שבועות, אז הכנסת התפזרה רשמית ביולי וכולם פשוט חיכו שהשעון ייגמר. והקדנציה עצמה נשלטה על ידי שני דברים. המאבק על המהפכה המשפטית, ואחר כך השבעה באוקטובר והמלחמות שבאו אחריו. כל מה שיש על פתקי ההצבעה האלה הוא תגובה לאחד מהם, או לשניהם.
טוב. תן לי את הצורה לפני השמות. כי אני חושב שרוב האנשים, כולל אני, מדמיינים את זה כתחרות בין מפלגות, ובפועל זו תחרות בין שתי ערימות של מפלגות.
גושים, כן. יש את גוש נתניהו, שהוא בעצם הקואליציה היוצאת. יש את מה שאפשר לקרוא לו גוש האופוזיציה בהובלה יהודית, אלה שכולם נשבעו שלא ישבו עם נתניהו. אחר כך הרשימות הערביות, שאף גוש לא סופר כשלו. ואז רשימה קטנה אחת באמצע שמסרבת לבחור ערימה.
הנדל.
הנדל. נגיע לזה.
תתחיל מהאופוזיציה, כי שם הזיזו את הרהיטים.
הכותרת היא שאדם שלא עמד בראש מפלגה לפני שנה מוביל עכשיו בסקרים. גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר, עזב את המחנה של בני גנץ והקים רשימה משלו. היא נקראת ישר, עם סימן קריאה.
סימן הקריאה עושה הרבה עבודת קמפיין.
זה פיסוק עם סיווג ביטחוני. והרשימה שמאחוריו היא ממסד ביטחוני מובהק. מספר שתיים הוא יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. אחריו אורית פרקש הכהן, מתן כהנא, חילי טרופר. ארבעה מתוך ששת הראשונים שלו הגיעו מכחול לבן של גנץ.
אז הוא לא סתם עזב את גנץ. הוא לקח איתו את הרהיטים.
לקח את הרהיטים, את המנורות, אולי גם את הווילונות. והמסר שלו פשוט מאוד. כל מי שכיהן בתפקיד בשבעה באוקטובר אינו כשיר להנהיג. זה כמעט ציטוט ישיר.
שזה משפט שמכוון לאדם אחד ומנוסח כעיקרון.
זו כל האומנות. עכשיו, גנץ עצמו עדיין רץ, תחת השם הישן כחול לבן, והוא עומד על בערך אחוז אחד בסקרים. מתחת לאחוז החסימה בכל סקר אחרון.
הממ. לפני שנתיים הוא היה האיש שכולם אמרו שיהיה ראש הממשלה הבא.
בשלב מסוים אחרי שהמלחמה התחילה הוא עמד על שלושים ומשהו מנדטים. זו אחת הקריסות התלולות ביותר שאני זוכר בפוליטיקה הישראלית, והיא קרתה בין השאר כי איזנקוט הופיע והציע את אותו מוצר עם פחות פשרות מוצמדות. גנץ אפילו אמר שאם הוא לא יעבור את אחוז החסימה בשבוע האחרון, הוא יעצור את הקמפיין.
השבוע האחרון הוא שבוע הבא.
נכון. אז שימו עין על זה.
ואז בנט.
בנט, וזה האיחוד שהכי מבלבל אנשים. נפתלי בנט חזר עם מפלגה משלו, ואז יאיר לפיד קיפל את יש עתיד לתוכה. הרשימה המשותפת נקראת ביחד. בנט במקום הראשון, לפיד במקום השני, ויש עתיד בכלל לא מופיעה על פתקי ההצבעה בשמה שלה.
רגע. לפיד היה ראש האופוזיציה כל הקדנציה הזאת.
נכון. ועכשיו הוא רץ כסגן של בנט. מה שאם זוכרים איך הממשלה הקודמת שלהם נגמרה, זה או מאוד בוגר או מאוד מצחיק.
למה לא שניהם.
שניהם זו העמדה שלי. יש עתיד קיבלה ארבעה מתוך עשרת המקומות הראשונים, אז זו שותפות אמיתית, לא קבורה שקטה. אבל זה אומר לך משהו על איפה לפיד חשב שהמותג שלו עומד.
אבל בנט ואיזנקוט לא התאחדו.
בנט שלל את זה. שני אנשי צבא לשעבר, פחות או יותר מרכז ימין, שדגים באותה בריכה, והם החליטו שהם יתפסו יותר בשתי סירות. ואז לבנט היה רגע של מעידה בתחילת החודש, כשהוא רמז שנתניהו אולי יכהן כשר בממשלה עתידית, והוא חזר בו תוך שעות. הקו עכשיו הוא, לא נשב איתו בשום מצב.
בשום מצב זה ביטוי עם חיי מדף קצרים בארץ הזאת.
חיי המדף של התחייבות הם בדרך כלל משא ומתן קואליציוני אחד, כן. ואז בשמאל יש את הדמוקרטים, המפלגה של יאיר גולן, שהיא העבודה ומרצ שסוף סוף התאחדו לרשימה אחת. זה בעצם הסוף של שני שמות מפלגה היסטוריים על פתקי ההצבעה. מפלגת העבודה בנתה את המדינה, ועכשיו היא רכיב.
ומה הקו של גולן לגבי נתניהו?
הכי קצר מכולם. לא נשב עם נתניהו ושותפיו. נקודה. הוא באמת אומר את המילה נקודה.
שוב פיסוק. כולם בבחירות האלה מאוד בטוחים בעצמם לגבי פיסוק.
מפלגת האופוזיציה הרביעית היא אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, שהוא קטגוריה בפני עצמו. הוא לא ישב עם נתניהו, אבל הוא גם לא ישב עם המפלגות החרדיות ולא יסתמך על המפלגות הערביות, והוא שלל כל ממשלת מיעוט. אז הוא בגוש האופוזיציה, אבל עם רשימת תנאים שמקשה על החשבון של הגוש.
הוא האורח שמגיע למסיבה אבל שלח מראש רשימה של מי עוד אסור שיהיה שם.
הוא גם האשים בפומבי את איזנקוט שהוא מתכנן בסתר לשלוט עם נתניהו, אז הגוש לא בדיוק מחזיק ידיים. אם כי, למען ההגינות, בסוף ספטמבר חמשת ראשי האופוזיציה חתמו על מסמך שבו הבטיחו לא לתקוף זה את זה במהלך הקמפיין.
ואיך זה הולך?
ליברמן חתם עליו.
אז רע.
עכשיו הצד של נתניהו, שהשתנה פחות. הליכוד הוא עדיין הליכוד, נתניהו בראש, ואחריו אלי כהן, אמיר אוחנה, יריב לוין, מירי רגב. התקווה החדשה של גדעון סער נבלעה בליכוד, אז סער נמצא עכשיו ברשימת הליכוד.
האיש שעזב את הליכוד כדי להחליף את נתניהו חזר לתוך הליכוד.
הבן האובד חזר הביתה וקיבל מקום שמור.
ואז הימין הדתי.
שתי רשימות שרצו יחד בפעם הקודמת ועכשיו נפרדות. הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', שהתחברה עם זהות של משה פייגלין, אז יש לנו את פייגלין, הליברטריאן למחצה שרוצה ללגליזציה של קנאביס, רץ לצד תנועת ההתיישבות.
זו קואליציה של אנשים שיתווכחו על הכל חוץ מאיפה עובר הגבול.
עוצמה יהודית של איתמר בן גביר רצה בנפרד. היו ניסיונות לפסול את עוצמה, וגם ועדת הבחירות וגם בית המשפט העליון דחו אותם. ואז שתי המפלגות החרדיות, ש"ס בראשות אריה דרעי, ויהדות התורה. ביהדות התורה הייתה סערה פנימית סביב השאלה מי עומד בראש הרשימה, ואני הייתי מחזיק את זה בזהירות, הדיווחים לא עקביים. ש"ס, באופן מעניין, מנהלת קמפיין שמכוון לחיילים ולימין הציוני, שזה לא המסר המסורתי של ש"ס.
ש"ס שמחזרת אחרי מילואימניקים באמצע מאבק על גיוס חרדים זה שיווק נועז.
זה חוצפה. אם זה יעבוד זה כבר עניין אחר. ואז רשימה חדשה אחת בצד הזה, עם ישראל, בראשות עופר וינטר, אלוף לשעבר, עם יוסף חדאד ופלר חסן נחום. וינטר אומר שהוא ימליץ על נתניהו, אבל הוא רץ בנפרד, והוא יושב בדיוק על אחוז החסימה.
ואם כבר מדברים על זה. תסביר לי את אחוז החסימה כאילו אני הולך לאבד שינה בגללו.
אזרחים. בזמנים לא ודאיים אלה, הקול שלכם יקר. אל תתנו לו ליפול מתחת לאחוז החסימה. הכירו את מרים החסימה, זוג מדרסים אורתופדיים שמגביהים כל בוחר בשלוש נקודה עשרים וחמישה אחוז. היה תשעים ותשעה שקלים. עכשיו ארבעים. עכשיו שתים עשרה. עכשיו בחינם, עם הסכם עודפים מתנה, הסכם עודפים שני, גוש, מעטפה להנצחה, וממשלת מיעוט שאפשר להרכיב בבית. המבצע נגמר עם סגירת הקלפיות. המבצע נגמר. המבצע נגמר לפני שהתחלתי לתאר אותו.
אחוז החסימה הוא לא גובה. הוא שלוש נקודה עשרים וחמישה אחוז מהקולות הכשרים, ולמדרסים אין שום קשר לזה.
תניח לזה, הרמן.
שלוש נקודה עשרים וחמישה אחוז מהקולות הכשרים. זה אחוז החסימה. בפועל זה אומר שכל רשימה שנכנסת מקבלת לפחות בערך ארבעה מנדטים. ולכן אף פעם לא רואים מפלגה של שלושה מנדטים. רשימה שעומדת על שלושה מנדטים על הנייר היא רשימה שעומדת על אפס.
אז כשסקר אומר שלושה, זו דרך מנומסת להגיד שהיא בחוץ.
היא בחוץ, והקולות הולכים איתה. הם לא עוברים לאף אחד. זה החלק האכזרי. אם עם ישראל מגיעה לשלוש נקודה אחת אחוז, זה אולי מאה וחמישים אלף קולות של הימין שפשוט מתאדים, וזה יכול להכריע איזה גוש מגיע לשישים ואחת.
ושם נכנסים הסכמי העודפים?
מנגנון אחר. הסכמי עודפים הם זוגות, שתי רשימות מסכימות לאחד את הקולות העודפים שלהן כשמחלקים את המנדטים האחרונים. זה יכול להיות שווה מנדט, לפעמים. אבל זה תופס רק אם שתי הרשימות עוברות את אחוז החסימה. זה לא מציל אף אחד שנופל מתחתיו.
מי חתום עם מי?
הליכוד עם הרשימה של סמוטריץ'. ש"ס עם יהדות התורה. ביחד של בנט עם ליברמן. איזנקוט עם הדמוקרטים של גולן. ובצד הערבי, הרשימה המשותפת עם רע"ם. הפערים המעניינים היו בן גביר, וינטר והנדל, שלפי הדיווח האחרון שאני סומך עליו לא היה להם הסכם. בן גביר סירב לחתום עם וינטר, והליכוד, לפי הדיווחים, סירב לחתום עם בן גביר.
אפילו הסכמי העודפים מספרים לך מי לא מדבר עם מי.
הסכמי העודפים הם סידור ההושבה.
הרשימות הערביות. כי הבנתי שהייתה שם דרמה אמיתית.
דרמה אמיתית. יש שתיים. רע"ם, מנסור עבאס, המפלגה שעשתה היסטוריה כשהצטרפה לממשלת בנט לפיד. והרשימה המשותפת, שהיא חד"ש, תע"ל ובל"ד שוב ביחד, עכשיו בראשות יוסף ג'בארין, עם אחמד טיבי במקום השני. בספטמבר ועדת הבחירות המרכזית פסלה את שתיהן מלהתמודד.
את שתיהן?
את שתיהן. ובשני באוקטובר הרכב של תשעה שופטים בבית המשפט העליון החזיר את שתיהן, פה אחד. הנפגע היחיד היה יושב ראש בל"ד, סמי אבו שחאדה, שפרש אחרי שהשופטים רמזו שהוא עצמו ייפסל. בל"ד עצמה עדיין בתוך הרשימה המשותפת.
רגע, שאני אבין. ועדת הבחירות היא גוף שמורכב מפוליטיקאים, והיא הצביעה לפסול את המתחרים שלהם, ובית המשפט אמר לא.
זה תיאור הוגן של איך זה עובד. הוועדה מורכבת מנציגי מפלגות, ובית המשפט הפך את הפסילות האלה של רשימות ערביות כמעט בכל פעם. זה כבר טקס קבוע.
ואף גוש לא רוצה לספור אותן, אני מניח.
אף גוש לא סופר אותן, ובכל זאת רוב התרחישים לממשלת אופוזיציה צריכים שרע"ם לפחות תימנע או תתמוך מבחוץ. מה שמתנגש ישר בתנאים של ליברמן.
טוב. עכשיו הנדל.
עכשיו הנדל. יועז הנדל, שר התקשורת לשעבר, מילואימניק בעצמו, הקים רשימה בשם המילואימניקים, ואיחד אותה עם המפלגה הכלכלית החדשה של ירון זליכה. זליכה הוא חשב כללי לשעבר, כלכלן מאוד רועש נגד מונופולים. ועינת וילף עזבה את המפלגה הקטנה שלה כדי להצטרף אליהם.
עינת וילף, יועז הנדל וירון זליכה ברשימה אחת. אלה שלושה אנשים שכל אחד מהם היה רוצה להיות האדם הכי חכם בחדר, בחדר אחד.
זה חדר צפוף. והעמדה שלהם היא מה שהופך אותם למעניינים. הנדל אומר שהוא יכול לתמוך או בנתניהו או באיזנקוט. זליכה דורש את משרד האוצר ושירות צבאי לכולם כתנאים.
אז רשימת מלכי המלכים היא זו שעוד לא החליטה את מי היא ממליכה.
זה המנוף. הם עומדים על בערך ארבעה מנדטים, ממש על הקצה. אם הם נכנסים ולאף גוש אין שישים ואחת, הם הופכים לארבעת האנשים הכי מחוזרים במדינה.
הרמן, איפה המספרים באמת עומדים? לא כל סקר. הצורה.
הצורה היא כזאת. על פני הסקרים של השבוע האחרון, ישר במקום הראשון, עם ממוצע של בערך עשרים ושניים מנדטים. הליכוד שני, בסביבות עשרים. הרשימה של בנט בסביבות שתים עשרה.
עדיין מוזר לשמוע שהליכוד לא ראשון.
זה באמת חדש. יש יוצא דופן אחד, ערוץ ארבע עשרה, שהוא הערוץ שנוטה ימינה, והוא נותן לליכוד עשרים ותשעה ולגוש נתניהו שישים ואחת. כל סוקר אחר שם את ישר בראש. אז או שערוץ ארבע עשרה יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע, או...
או שזה ערוץ ארבע עשרה.
או שזה ערוץ ארבע עשרה. מתחת לזה יש קהל של רשימות בספרות הבודדות הגבוהות. הדמוקרטים, ליברמן, בן גביר, הרשימה המשותפת, יהדות התורה, ש"ס, כולם מצטופפים סביב שמונה או תשעה. סמוטריץ' בסביבות שש. רע"ם בסביבות חמש.
והגושים?
בממוצע, גוש נתניהו בסביבות חמישים, אולי חמישים ושתיים אם וינטר נכנס. גוש האופוזיציה בערך חמישים ואחת. הרשימות הערביות בסביבות שלוש עשרה. ארבעת המנדטים של הנדל באמצע. אף אחד לא בשישים ואחת.
אז התוצאה הסבירה ביותר היא שאף אחד לא מנצח, והבחירות האמיתיות מתחילות בעשרים ושמונה.
זו הקריאה שלי. ההצבעה מכריעה את היד הפותחת. אחר כך הנשיא מתייעץ עם כל מפלגה על מי היא ממליצה, מנדט של עשרים ושמונה ימים ועוד ארבעה עשר, והממשלה היא מה שיכול לשרוד הצבעת אמון. ממשלת מיעוט היא חוקית. איזנקוט כבר העלה רעיון כזה.
וליברמן שלל אותה.
ליברמן שלל הכל חוץ מליברמן.
אבל הנה השאלה שלי. מה לדעתך חשוב יותר בליל הבחירות? המרוץ בין ישר לליכוד על המקום הראשון, או המרוצים על אחוז החסימה בתחתית?
מה הניחוש שלך?
הניחוש שלי הוא התחתית. המקום הראשון מקבל את הכותרת, אבל הנשיא לא חייב לתת את המנדט למפלגה הגדולה ביותר. הוא נותן אותו למי שיש לו הכי הרבה ממליצים.
אני מסכים איתך, והייתי הולך רחוק יותר. שלוש הרשימות שצריך לעקוב אחריהן באחת עשרה בלילה הן וינטר, הנדל, ולמען השלמות, גנץ, כי אם גנץ איכשהו מצליח להיכנס, אלה ארבעה מנדטים שאף אחד לא תכנן. וינטר בפנים או בחוץ יכול להיות תזוזה של ארבעה מנדטים בשביל נתניהו. הנדל בפנים או בחוץ מכריע אם יש בכלל מלך מלכים.
אז כל העניין יכול להסתכם בשאלה אם כמה עשרות אלפי אנשים במרכז הארץ ירגישו שמתחשק להם להצביע לאלוף שפיקד פעם על חטיבה.
אפשר להריץ את המשפט הזה ככיתוב לרוב הבחירות בישראל.
אם רשימה מקבלת שלוש נקודה עשרים וארבעה אחוז, מישהו בכלל סופר את הפתקים האלה, או שהם הולכים ישר לפח?
הם נספרים, הילברט. כל פתק נספר בקלפי. הקולות פשוט לא הופכים למנדטים.
טוב. כי אני עושה ספירה משלי. בבית הספר ברחוב הפלמ"ח, איפה שאני מצביע. סידרתי את זה עם אברהם פינטו, שמחזיק את חנות הברזל באגריפס. אני קונה ברגים אצל אברהם כבר יותר זמן ממה ששנינו מוכנים להודות. הוא מוכר לי מוני לחיצה ידניים. הממתכת. כרום. ביקשתי שלושים ושמונה, אחד לכל רשימה.
אפשר ללחוץ רק על אחד בכל פעם.
חשבתי על זה. הזמנתי לוח. האחיין של אברהם קודח שלושים ושמונה חורים בדיקט כדי שהם יישבו בשורות. לפי סדר האלף בית של השמות בעברית, כי אותיות הפתקים דווחו בצורה שלא סמכתי עליה. הלוח הולך על כיסא מתקפל, מחוץ לבית הספר, מעבר לקו שאסור לעשות תעמולה לפניו. מדדתי. אברהם השאיל לי את המטר.
אתה הולך לשאול אנשים כשהם יוצאים?
לא. אני לא שואל אף אחד שום דבר. אני מסתכל על הפנים שלהם ומחליט. אברהם אומר שזו לא שיטה. אברהם גם אמר לי באלפיים ותשע שהרכבת הקלה לעולם לא תיפתח, והוא טועה בזה כל יום מאז. הדעה של אברהם היא שאחוז החסימה צריך להיות עשרה אחוז, וכל מפלגה מתחתיו צריכה לנהל חנות במשך שנה. הוא חושב שזה ילמד אותם משהו על שולי רווח. אני מכיר אותו הרבה זמן, ולא הייתי סומך עליו עם דעה על שום דבר שהוא לא ציר של דלת.
שלושים ושמונה מונים על קרש, מחוץ לבית ספר, קוראים פנים של אנשים.
שלושים ותשעה. הוא הוסיף אחד לפתקים לבנים. לא ביקשתי. הלוח שוקל ארבעה קילו. האחיין שלו לכה אותו, מה שגם לא ביקשתי, והוא מתייבש לי באמבטיה, אז אני מתקלח אצל אחותי עד יום שני. גם היא גובה ממני על זה. לא כסף. היא רוצה שאצביע למי שהיא תגיד לי בבוקר, והיא לא מוכנה להגיד מי עד הבוקר. ועוד דבר אחד. הרמן, קודם אמרת שהתוצאות יהיו מוכנות עד יום רביעי בבוקר.
הן יהיו, פחות או יותר.
הספירה תהיה. התוצאות הרשמיות מאושרות בארבעה בנובמבר. שבוע אחרי. שום דבר לא סופי ביום רביעי. אני משאיר את הלוח עד הארבעה.
הוא צודק. המדגמים בעשר, הספירה במשך הלילה, אבל האישור הוא בארבעה.
אברהם לוקח ממני אחד עשר שקלים למונה. שתים עשרה בשביל הלבן.
זה שהקול הלבן הוא היקר ביותר, זה הפרט הכי ישראלי בכל הפרק הזה.
הוא גם זה שאומר משהו אמיתי. בשיטה עם שלושים ושמונה רשימות, הרבה אנשים יעמדו מאחורי הפרגוד ולא יראו את הפוליטיקה שלהם על אף פתק.
אם לוקחים דבר אחד מכל זה, זה שהבחירות בעשרים ושבעה הן בעצם שתי בחירות. אחת על המקום הראשון, ואחת בתחתית הטבלה על מי בכלל נכנס לחדר.
והשנייה מכריעה את הראשונה. שישים ואחת זה סכום, לא דירוג.
בפעם הבאה ניכנס למה שכל האנשים האלה בעצם רוצים לעשות ברגע שהם בחדר, שזו שיחה הרבה יותר גדולה ממי יושב איפה.
ואני אביא ערימת קריאה קטנה יותר מזו שהבאתי היום.
לא תביא.
לא אביא. תודה כמו תמיד למפיק שלנו, הילברט פלומינגטופ, שמחזיק את כל העניין הזה עומד.
הייתם עם מיי וירד פרומפטס. אם אתם מוצאים בזה תועלת, תשאירו לנו ביקורת בספוטיפיי, זה באמת עוזר לאנשים למצוא את התוכנית.
נחזור בקרוב.
